בית המשפט העליון קבע במסגרת דיון נוסף שהתקיים בהליך זה, כי בנם הקטין של העותר והמשיבה יהגר לגרמניה יחד עם אמו. בכך, הכריע בית המשפט סופית בתיק אשר ההליכים בו התנהלו במשך כחמש שנים.
העותר, יהודי, אזרח ותושב ישראל, והמשיבה, נוצריה, אזרחית ותושבת גרמניה, ניהלו מערכת יחסים זוגית תוך שכל אחד מהצדדים המשיך להתגורר בארצו, העותר בישראל והמשיבה בגרמניה.
אולם לאחר הולדת בנם, עברה המשיבה האם להתגורר עם האב והתינוק בישראל, אולם כשהיה הקטין כבן שנתיים וחצי, טסה האם עם הקטין לגרמניה וסירבה לשוב לארץ. לאחר מספר שנים בהן התנהלו הליכים בין הצדדים, נקבע כי טובת הקטין היא שהקטין יהגר לגרמניה יחד עם אימו, זאת על אף חוות דעת עדכנית שהוגשה לקראת הדיון הנוסף לבית המשפט העליון ובה הומלץ כי הקטין יישאר בארץ ולא יהגר עם אימו לגרמניה. .
בדעת רוב קבעו השופטים גרוניס, דנציגר, ריבלין ונאור, כי טובת הקטין היא שיהגר יחד עם אימו לגרמניה. זאת בשל ההשפעה הצפויה של מצוקת האם באם יאסר עליה להגר לגרמניה ובהשפעה זאת על טובת הקטין.
עוד נקבע כי עצם חלוף הזמן בו שוהה הקטין בישראל, ועל אף שהועמקו קשרי הקטין בארץ, אין בכל משום להכריע את הכף לעניין ההגירה, וכי לא יתכן שהתמשכות ההליכים משך שנים היא שתכריע את גורל הבקשה.
בדעת מיעוט קבעו הנשיאה בייניש, השופטת ארבל והשופט רובינשטיין כי טובת הקטין מחייבת כי הקטין יישאר להתגורר בישראל, וזאת בעיקר נוכח המלצותיה של המומחית, ובהתחשב בחשש לפיו אין האם חשה מחוייבת לשמירה על הקשר בין האב לקטין.
| לקבלת טיפול משפטי מקצועי והובלה לתוצאה הרצוייה צלצלו עכשיו 03-7524213/4 או מלאו טופס צור קשר |